בילבול המיקבול – על אשליית האפקטיביות הגדולה

בולבול הקבולבול, גיבור סדרת הילדים משנות ה 70, נולד מאוד מבולבל. לרוב זה הצחיק, חוץ מהפעמים בהן זה גרם לו לעשות דברים מסוכנים כמו להתפרץ אל הכביש. פרקי נאיביות בשחור לבן תימצאו ביוטיוב ואם לא זכיתם להכירו כילדים, כנראה שגדלתם למציאות שבה בו-זמניות מרובה של משימות (תודו שזה נשמע הרבה פחות נוצץ מ'מולטי טאסקינג') ממוקמת גבוה מאוד במדרג הנוצות שאפשר להתהדר בהן בעולם העבודה ובעיקר בניהול.

באיזשהו שלב באבולוציית המיקבול, נוספה לשאיפת-העל הזו ארומה מגדרית, בטענה לפיה נשים טובות מגברים בביצוע בו זמני של פעולות ומשימות. הא לכם אבקת שימר זוהרת שהפכה את המיקבול לחותמת של הצלחה ואותנו לעובדי אליליה האבודים.

האם אנחנו באמת בנויים לכך? האם נועדנו לחשוב ולבצע מספר פעולות בו זמנית?  ראוי להטיל ספק, להרהר ואולי גם לערער מעט את יסודות האידאל, לשאול את מה משרתת התפיסה הזו, מה נרוויח ממנה ומה המחירים שאנו עלולים לשלם.

בחזרה לסדרה הנוסטלגית. בטח הבחנתם שהילדים נושאים עיניהם (בזווית שרק צוואר חדש מאפשר) אל המבוגר המספר, ועושים רק פעולה אחת, מקשיבים. בשנות ה 70 עוד לא הכירו בהפרעות קשב אבל כבר אז היה ברור לכל ילד, שאי אפשר לרדוף אחרי כדור ולחצות כביש בבטחה.

והיום? במציאות עתירת דרמה וטראומה, כשרבים מתמודדים לכל הפחות עם הפרעת קשב, מולדת או נרכשת, האם באמת רלוונטי לצפות מעצמי ומאחרים להמשיך ולקדש את המיקבול, או שיש דרכים נוספות להצליח.