שלוש הגונות - על מצבי הצבירה השונים בארגון

הפילוסופיה היוגית מאירה ומבחינה בשלושה מצבי תודעה, הבאים לידי ביטוי גם בגוף הפיזי: רג'אס, טאמס וסאטווה. ניתן לפשט ולומר שהאדם במצב והרג'אסי מאופיין בתנועתיות עד תזזית, האדם הטמאסי מאופיין בכבדות עד עייפות והאדם הסאטווי ביציבות עד שלווה. קל אם כך להניח, שכולנו שואפים אל הסאטווה הנינוחה והמתגמלת, אלא שהדרך אליה מפגישה אותנו בהכרח עם רג'אסיות (סערות, פחדים, מתחים) ועם טמאסיות (לאות, חולשה, עצב).

אם נשאיל את ההמשגה הזו מגוף האדם אל האורגניזם הארגוני, אולי נזהה מצבים שונים שבהם דווקא נחוצה גישה רג'אסית או שלא ניתן להימנע מפרקי זמןטמאסיים וגם ללמוד להרחיב את הסאטווה הארגונית באמצעות נהיגותית מותאמת ופרקטיקה ניהולית הרתומה לכך. לפני שאנחנו ניגשים לכך, נאיר את'הסימנים והתסמינים' המוחשיים לשלושת מצבי התודעה הארגונית:

הארגון הרג'אסי מאופיין באי שקט, בקצב ומקצב מהירים, בדופק גבוה ובשינויים תכופים. הרבה אש וגופרית. המנהלים במערכת כזו יחוו שילוב של התלהבות עם רמות גבוהות של סטרס, אולי שחיקה ויעבירו את אלו אל הצוותים שבאחריותם.

הארגון הטמאסי יתאפיין באיטיות וסטאטיות נוקשה, תנועות איטיות עד הימנעות מתזוזה וקושי לקבל החלטות או להניע מהלכים. המנהלים במערכת כזו יחושו מצד אחד לאות, כעין טשטוש ועימו לעתים תבוא נוחות יתר או בטחון מוגזם בהווה.

בארגון הסאטווי נבחין בהוויה שתתאפיין בחדות וערנות, בתחושת משמעות וביטחון שמביאות מיקוד ובשלווה שבאה עם ידיעה ובהירות מוסכמת. אלו המובילים ארגון כזה ירגישו ויפעלו מתוך יציבות ונינוחות.

לכאורה אפשר להניח שהארגון הסאטווי הוא המטרה או הפתרון ושמנהלים תמיד יבקשו להגיע אל היציבות הנינוחה. זו אינה הנחה מופרכת לגמרי, אלא שכמעט תמיד המציאות המיטבית של עסק וארגון מורכבת משילוב בין רג'אס, סאטווה וטמאס. ישנם מצבים שבהם חשוב להכניס ממד של 'אי שקט', להגביר סיבובי מנוע ולעודד רג'אסיות וגם מצבים שבהם נכון להאט ואפילו לחדול ולעצור לפסק זמן טמאסי, כדי להתארגן נכון יותר. יחידות שונות בארגון יפגשו במעגל החיים שלהן תמהיל משתנה של שלושת מצבי הצבירה, בהיבט של תודעה, כלומר תפיסה ניהולית ושל של דרכי פעולה, כלומר שיטות עבודה. לוח השנה הארגוני והמחזוריות של 'העונות' בתוכו, מזמינים אותנו להכיר ולאפשר שילוביות בין שלושת מצבי הצבירה וגם המציאות החיצונית תפגיש אותנו עם שלושתן.